על עיקול נהר האֶגָה, שם נרקם דרך סנטיאגו בין גבעות נַבַרָה הירוקות, מתרוממת אֶסְטֵיָה-לִיסַרָה כמו תפילה מאבן. כינו אותה בימי הביניים “טולדו של הצפון”, ובצדק: ב-1090 ייסד אותה המלך סַנְצ'וֹ רַמִירֵס כדי להגן על עולי הרגל, וכבר אז זרמו אליה סוחרים – וביניהם יהודים שהפכו את העיר לצומת של אמונה ומסחר, של תורה ומטבע.
החודרייה הראשונה, אֶלְגַסֵנָה, נבנתה למרגלות המצודה, קרוב למקום שבו עומדת היום כנסיית סנטה מריה חוס דל קסטיו. במאה ה-13 כבר לא הספיק המקום: קמה חודרייה חדשה, מוקפת חומה שלמה, למרגלות גבעת בֵּלְמֵצֶ'ר – עם שער משלה, מקווה, קצביה, תנורים ומגדל הגנה שקטעים ממנו עדיין נאחזים בחומת אוֹרְדוֹיִיס. כאן חיו, יצרו והתפללו 180 משפחות – יותר מעשירית מתושבי העיר – ושילמו ב-1266 מס של 1,600 לִיבְּרֶס, סכום שהעיד על עושר ועל כוח.
בית הכנסת של אֶלְגַסֵנָה נמסר ב-1145 לבישוף פמפלונה, וכנסייה נבנתה על יסודותיו. שלושה מקירותיו המקוריים עדיין לכודים בתוך המבנה הנוצרי – שכבה על גבי שכבה, כמו דפים בספר שסירבו להיקרע. מי שמבקר שם היום יכול להניח יד על אבן שראתה תפילות בעברית לפני ששמעה פעמונים.
מבין בני העיר בלטו מנחם בן זרח, תלמיד חכם שכתביו הדהדו הרחק מעבר לנהר האגה, ולֵאוֹן אוֹרָבּוּאֵנָה, רופאו האישי של המלך קרלוס השלישי. שמות אלה מספרים סיפור של עיר שהייתה לא רק תחנת מעבר בדרך הקדושה, אלא גם בית יוצר של רוח ומעשה.
השבר הגיע ב-1328. מהומות פוליטיות הפכו לאלימות קשה, החודרייה נבזזה, וגזירת הגירוש של 1492 חתמה את הפרק. אך גם אחרי שהיהודים גורשו, נשארו אנוסים, נשארו רחובות, נשארו אבנים שזוכרות.
להלך היום בין הזיכרונות
רשת דרכי ספרד סימנה מסלול מדויק, עדין וחכם, שמוביל אותך בין התחנות:
- כנסיית סנטה מריה חוס דל קסטיו – שם שלטי ההסבר מספרים איך בית כנסת הפך לכנסייה, והאבנים עדיין לוחשות את הסיפור בשתי שפות.
- רחוב לה רוּאָה, פעם “רחוב החנויות”, שם עדיין אפשר לזהות את מיקומן של חנויות הסוחרים היהודים.
- חומות החודרייה החדשה – חומת אוֹרְדוֹיִיס והמגדל הצר עם חרכי החצים, שמזכירים שהחיים כאן לא היו רק תפילה וסחורות, אלא גם הגנה.
- גשר בית הכלא הגותי, שממנו נשקף מבט מושלם אל כנסיית סן פדרו דה לה רוּאָה – פנינה רומנסקית שקטה.
- ארמון מלכי נברה, המבנה האזרחי הרומנסקי היחיד בנברה, שמארח היום את מוזיאון גוסטבו דה מאסטו.
- כל אלה אינם נקודות על מפה – הם פרקים בסיפור גדול יותר, שבו דרך סנטיאגו ודרכי ספרד נפגשות, שתיהן דרכים של נדודים ושל חיפוש.
תחייה תרבותית וטעם של זיכרון
המורשת כאן אינה מוקפאת בזמן. מדי ספטמבר נפתחת העיר לימי התרבות היהודית האירופיים – סיורים שמעוררים את הרחובות, קונצרטים שמחזירים את צלילי הלדינו, סדנאות שמבשלות מחדש מתכונים מימי הביניים מפpרי האדמה הנברית. האוכל הופך כאן לשפה: טעם של חוסן, של המשכיות, של בית שנלקח ונבנה מחדש בכל ביס.
באביב ובסתיו המוקדמת מגיעים עולי הרגל, בקיץ מגיעים המטיילים התרבותיים. המלונות הקטנים והבתים הכפריים מציעים מחירים נעימים (סביב 85 אירו ללילה), ומי שרוצה להמשיך יכול לשלב את המסלול עם דרכי היין של נברה – כי כאן, כמו בימי הביניים, יין ומורשת הולכים יד ביד.
לאנשי תיירות שמחפשים סיפור אמיתי, אֶסְטֵיָה-לִיסַרָה היא פנינה נדירה: מורשת יהודית ספרדית מלאת עומק, מונחת בתוך הנרטיב הגדול של דרך סנטיאגו, עם תשתית הסברה מצוינת ותכנים דיגיטליים של רשת דרכי ספרד.
אם אתה מגיע מפמפלונה – 44 קילומטר בלבד על כביש A-12. אם אתה מגיע עם תרמיל וצדפה על הצוואר – פשוט תמשיך ללכת, כי כאן הדרך עצמה זוכרת מי עבר בה לפניך.
