בגיא אַמְבְּרוֹס, שם נושבת הרוח הקרירה של הרי הצפון האקסטרמדוריים, מסתתרת הֶרְבַאס – פנינה שקטה שזכתה ב-1969 בתואר “קומפלקס היסטורי-אמנותי”, ובצדק. רחובותיה נקראים עד היום סינגוגה, רַבִּילֵרוֹ, קוֹפְרַדִיָּה; הקורות עשויות ערמון, הקירות אדובה וגרניט, ונהר האמברוס מלווה את הסוחרים בדרכם אל ויה דה לה פלאטה העתיקה. בסוף המאה ה-15 חיו כאן כ-45 משפחות יהודיות – קהילה קטנה אך חזקה, עם בית כנסת (שזיכרונה המדויק עדיין מצביע על רבילרו 19) ובית קהילה שתושבי המקום ממשיכים לשמור בגאווה.
מקלט אחרי סערת 1391
תחת שלטון דוכסי בֵּחָר קיבלה האלחמה של הרבאס חסות מלאה. הפרעות של 1391 הפכו כפרים כאלה למקומות מפלט, והמאה ה-15 הייתה תור הזהב שלהם. שמות משפחה כמו אָבֵּנְפָרִיס, קַלְדֵרוֹן, כהן, חָמִיס, מַהֵחָר, אוֹרָבּוּאֵנָה, סַלְבַּדְיֵיל מופיעים בארכיונים לצד מקצועות מכובדים: טקסטיל, גביית מסים, הלוואות, רפואה. ב-1454 הייתה הרבאס המשלמת הגדולה ביותר במסי המכס של הנחלה – עדות לשגשוג שנקטע בבת אחת בגזירת 1492. רבים ברחו לפורטוגל; הנשארים התנצרו והקימו קהיליית אנוסים שסימניה ניכרים עד היום במוסדות המקומיים. מלאכות העץ, העור, הברזל והזכוכית שרדו והפכו לסימן ההיכר של האומנות ההררית.
לטייל בחודרייה בעיניים איטיות וסקרניות
התחל בכיכר המרכזית ורד אל הנהר. הרשת מצטמצמת, הגגות נושקים זה לזה, הקומות העליונות נשענות על בסיסי גרניט איתנים – אדריכלות הררית שנועדה לנקז גשמים ולעמוד בשיפוע. הרובע נמשך עד מעיין צ'יקיטה; שמות הרחובות עושים את עבודת הפרשנות במקומנו.
עצור ברבילרו 19. בית הכנסת איננו, אבל הזיכרון המקומי חד: כאן כיוונו את התפילה מזרחה, כאן הייתה מרפסת עץ תלויה מעל הרחוב עד 1949, כאן עמד בית הקהילה עם בית הבד ומחסן השמן – עדות לחיי כשרות ולסדר קהילתי.
חצה את גשר מעיין צ'יקיטה, קשת אחת מימי הביניים, ובמעקה תמצא לוח קבורה בלוי של דון אלונסו סנצ'ס (1395) – תורם שהניח באבן אחת סיפור יהודי, נוצרי ואזרחי כאחד.
הסמטה הצרה ביותר בספרד
טְרַבֵּסִיָה דֵל מוֹרַל – רוחב של חמישים סנטימטר בלבד – נולדת בין רבילרו 3 ל-5, מקורה בתחילה ואחר כך פתוחה לשמיים. המדריכים מכנים אותה “סמטת האוהבים”, אבל תפקידה האמיתי היה הגנתי: מעבר מיותר שנבנה כדי לבלבל תוקפים – סימן מובהק לרובע שידע איך לשרוד.
עלה לסנטה מריה דה אגואס ויבאס
הכנסייה הפרוכיאלית מתנשאת מעל טירה מימי הביניים; קטעי חומה עדיין מחבקים את המקדש ואת בית הקברות הישן, שהפך למרפסת נוף מרהיבה. סימני חציבה מהמאה ה-13, מגני דוכסי סוּנִיגָה ובישוף פלסנסיה מדברים על שליטה פיאודלית. במאה ה-16 כבר הגיעו האנוסים לעמדות כוח בכנסייה וסיפקו כמרים – מה שהוליד מתחים עם מסדר הטריניטרים של סן חואן באוטיסטה, תזכורת לכך שהמרה בכפייה לא מחקה את היריבויות הישנות.
האנוסים: תיאטרון, זיכרון וטבילה מלאה
מאז 1997, בכל תחילת יולי, הופכת הרבאס לבמה ענקית פתוחה: “האנוסים” – ימים של תיאטרון רחוב, שווקים היסטוריים, מוזיקה וטעמים ספרדיים לאורך נהר האמברוס ובתוך החודרייה עצמה. המופע המרכזי, המתרחש בשנים שלאחר 1492, הוא אחד מאירועי הזיכרון הקהילתי העוצמתיים ביותר בספרד. למי שמחפש חוויה עמוקה, זה הרגע שבו קהילה שלמה מפרשת ומחיה את עברה מול עיניך.
תחנה חובה: מוזיאון פֵּרֵס קוֹמֵנְדָדוֹר-לֵרוּ
בארמון משפחת דָבִילָה מהמאה ה-18, מוזיאון חינמי מציג פיסול של אנריקה פרס קומנדדור (יליד הרבאס) וציוריה של ז'ואנה מגדלנה לרוּ, לצד עבודות של סולואגה והרמוסו. ניגוד מודרני ועדין לחודרייה מימי הביניים.
הרבאס איננה תפאורה. היא חודרייה שנושמת, מקום שבו המורשת הספרדית מלטפת את העץ, מצלצלת במים ומועלית כל קיץ בתשוקה שרק תפאורות היסטוריות גדולות באמת יכולות להכיל.
