בצפון אקסטרמדורה, שם נהר חֶרְטֵה חותך את העמק כמו סכין כסף, נחבאת פלסנסיה – עיר שקירותיה עדיין זוכרים שלושה שמות לאלוהים. כאן, ברובע המוטה, האבנים לא רק מספרות סיפור; הן שרות אותו בלחש, לפני שמישהו יפתח את ספר ההיסטוריה.
התחל בשער טרוחיו. משם עולה הרובע העליון, נצמד לחומה כאילו מפחד ליפול. רחוב טרוחיו, רחוב ספטריה, רחוב החודרייה – שמות שמסרבים לשכוח. במאה ה-13 עמד כאן בית הכנסת העתיק ביותר באקסטרמדורה, היפה שביפים. הוא נעלם, אבל כששיפצו את הפארדור הלאומי מצאו יד לספר תורה – עדות קטנה וחדה כמו סכין. שלטי ההסבר והמדריכים המצוינים עושים את השאר: אתה עוצם עיניים ורואה את האולם, שומע את הקולות, מרגיש את הריח של שמן זית וספרים ישנים.
משם ממשיכים למרכז התרבות לס קלרס – מקום שבו המורשת הספרדית קמה לתחייה בקונצרטים, בהרצאות, בטעמים. בכל ספטמבר, בימי התרבות היהודית האירופיים, העיר נפתחת כמו פרח לילה: מוזיקה בלדינו זורמת בסמטאות, והרחובות הופכים לשיחה בין דורות.
ומחוץ לחומות – אל בֵּרּוֹקַל, שם שוכב בית הקברות היהודי החשוב ביותר באקסטרמדורה. כעשרים קברים אנתרופומורפיים חצובים בסלע, כולם פונים לירושלים. עד 1492 עוד קברו כאן. אחר כך באו המלכותיים ולקחו את המצבות לבנות כנסיות. אבל האבן זוכרת.

הסיפור מתחיל ב-1186. אלפונסו השמיני מקסטיליה ייסד את העיר ונתן פוארו – חוקה של דו-קיום. חמש-עשרה סעיפים דנו ביהודים: מרחצאות ציבוריים ביום שישי, בית דין עצמאי, ואפילו בית משפט משותף עם שופט נוצרי ושופט יהודי שישבו יחד בפתח כנסיית סן ניקולס. ככה נראתה פלורליזם משפטי בימי הביניים.
במאות ה-13 וה-14 פרחה האלחמה – עד מאתיים משפחות. יהודים היו רופאים, סוחרי יין, בעלי כרמים, יועצים של המלך. בית הכנסת של המוטה היה לא רק מקום תפילה – אלא מרכז תורה, מקום שבו רבנים כתבו תשובות שהגיעו עד ספרד כולה.
ואז הגיעה המאה ה-15. חוקי איילון 1412: תג צהוב, גטו סגור, איסור תפקידים ציבוריים. ב-1477 לקחו את בית הכנסת הישן ובנו עליו מנזר סן ויסנטה פרר וארמון מירבל. בית כנסת שני קם ברחוב טרוחיו – אבל גם הוא לא האריך ימים. ב-1492 נגמר הכול. הקהילה ניסתה למכור את בית הקברות של ברוקל – המלכות ביטלה את העסקה, לקחה את המצבות, והשתמשה בהן לבנייה נוצרית. חילול שקט ומכאיב.
אבל השמות נשארו. הרחובות נשארו. וגם הצייר חואן דה לוי – אנוסי – שצייר מזבח בקתדרלה של סנטה מריה, ושם, בין הקדושים הנוצריים, עדיין אפשר לזהות את הפנים של ספרד הישנה.
פלסנסיה של היום היא חלק מרשת דרכי ספרד – Caminos de Sefarad. אחרי הרובע אפשר לרדת לעמק החרובים הפורחים באביב, לטעום גבינות עזים ויין מהאזור, להרגיש איך הטעם הספרדי העתיק עדיין חי בצלחות המודרניות. כאן ההיסטוריה והנוף נפגשים באותו מקום, והלב יודע שזו לא סתם עוד עיר – זו עדות חיה למה שהיינו ומה שאפשר עוד להיות.






