מוֹנְפוֹרְטֵה דֵה לֵמוֹס – העיר שכונתה פעם “יהודים” ועדיין לא שכחה

בלב ריבֵיירה סַקְרָה, בין כרמי מֵנְסִיָּה וגבעות ירוקות שמזכירות קצת את הגליל העליון, שוכנת מונפורטה דה למוס – עיירה מימי הביניים ששמה היה פעם שם נרדף ליהודים. הפתגם הגליסיאני הישן עדיין מסתובב בין התושבים:

«מונפורטה דה למוס, מונפורטה דוס דמוס – חמש מאות תושבים, מתוכם שלוש מאות יהודים».

הקהילה כאן מופיעה כבר ב-915, עם שמו של ישמעאל היהודי. אחרי האימה של 1391 ועליית האלמוהדים בדרום, הגיעו לכאן פליטים – והרוזנים מלמוס, שליטי המקום, קיבלו אותם בזרועות פתוחות. יהודים היו רופאים, סוחרים, יועצים וגובי מסים של הרוזנות. לא גטו סגור, אלא שכונה פתוחה: רחובות פלגֵיירה, ספטריאס, פסקדריאס, פורטה נובה ואַבֵּלַרְדוֹ בַּאָנָנטֵה – שם גרו זה לצד זה, עבדו זה עם זה, ולפעמים גם התחתנו זה עם זה.

בית הכנסת היה כנראה בפלגיירה (החפירות עדיין נמשכות), ומקווה נמצא במערות ליד שער המצודה. על מגדל ההומנאחֶה עדיין חקוקים כוכבים קטנים – סימנים שקטים של מי שהיה כאן לפני חמש מאות שנה.

אחרי 1492 נשארו האנוסים. האינקוויזיציה לא פסחה על העיירה – התיקים עבים, השמועות עוד יותר. שם המשפחה גַיְיבּוֹר (Gaibor) – יהודי במקור, אנוסי אחר כך – עדיין מופיע על שלטי בתים. ומחוץ לגליסיה, השם “דה למוס” מופיע עד היום באילנות יוחסין ספרדיים בטורקיה, ביוון, בארגנטינה ובניו יורק – כולם זוכרים מאיפה באו.

הזיכרון לא נשאר בארכיונים. ב-2019 הוצב מונולית ועץ זית לזכר הקהילה היהודית והאנוסית, והעיר הייתה הראשונה בספרד שקראה לרחוב מרכזי על שם ראול ולנברג. מדי ספטמבר, בימי התרבות היהודית האירופיים, נפתחים הסיורים המודרכים, ההרצאות והמפגשים – והרובע הופך לכיתה פתוחה.

איך לטייל כאן היום
המסלול מתחיל במונטה דה סן ויסנטה, יורד דרך פלגיירה וספטריאס עד פורטה נובה – חצי שעה של הליכה שבה האבנים מדברות יותר משלטים.

חובה:

• הקולחיו דה נואסטרה סניורה דה לה אנטיגואה – “האסקוריאל הגליסיאני”, מבנה רנסנס מרהיב עם אמנות שמדברת תנ"ך בשתי שפות.
• מגדל ההומנאחה ומתחם סן ויסנטה דל פינו.
• הרחובות הצרים שבהם עדיין נראים ה-trabuleiros – דלפקי אבן קבועים בקירות החנויות, עדות למסחר יהודי עתיק.

מונפורטה דה למוס היא לא עוד נקודה ברשת דרכי ספרד. היא מקום שבו הפתגם הישן עדיין נכון – רק שהיום אומרים אותו בגאווה, לא בבוז. כי כאן, מתוך חמש מאות התושבים של פעם, לפחות שלוש מאות עדיין הולכים ברחובות – בזיכרון, באבנים, ובשמות שלנו.