לֵאוֹן היא כתב יד עתיק שכותבים עליו שוב ושוב: כל שכבה מוחקת מעט ומגלה הרבה. ובין השכבות האלה כתוב פרק יהודי שלם, שרק עכשיו מתחילים לפענח אותו מחדש – באתים, באבנים ובטעמים.
המסע מתחיל בְּפּוּאֶנְטֵה קַסְטְרוֹ, פרבר דרומי שקט. כאן עמדה במאה ה-11 קַסְטְרוּם אִיּוּדֵאוֹרוּם – עיר יהודית של ממש, מחוץ לחומות, מוגנת במצודה, עם בית כנסת, שוק ובית קברות. חפירות חשפו כלי חרס, אבני ריחיים, חיצים וקטעי כתובות – עדות לחיים שוקקים. הפוארו של לֵאוֹן מ-1017 עיגן את זכויות היהודים והסדיר דו-קיום, עד שב-1196 שרפו חיילי אלפונסו השמיני את המקום במלחמה נגד ממלכת לֵאוֹן. הקירות השרופים והחיצים עדיין שם, מתחת לאדמה.
הקהילה לא נכנעה: התכנסה מחדש בתוך החומות, במה שהיום נקרא באריו הוּמֵדוֹ – הרובע הלח והתוסס – ושגשגה עד 1492. שם, בין רחוב מִיסֵרִיקוֹרְדְיָה, כיכר התבואה וכיכר סן מרטין, עמדו בתים, סדנאות ובית הכנסת הגדול. רק שערון קטן נשאר – פּוֹרְטִיּוֹ דֵה לוֹס חוּדְיוֹס – כמו פסיק בסוף משפט ארוך.
האבנים מדברות במוזיאון העיר: מצבות עבריות, כלי בית מפואנטה קסטרו, ציורי קתדרלה גותיים שבהם דמויות יהודיות עדיין מביטות מהקיר – עדות לדו-קיום ולמתח שתמיד ליווה אותו. ויש גם פרדו דה לוס חודיוס – שדה היהודים – ליד נהר טוֹרִיוֹ, שם נחו פעם המתים.
בין הספרים והילדים
ב-2023 הושק בארמון קונדה לונה ספר ילדים יפהפה: “סיפורים ואנקדוטות של הספרדים מלֵאוֹן” מאת אַנְטוֹן בַּסַגוֹיְטִי, באיורי לולו שהושלמו על ידי ילדיו אחרי מותו. סיפורים קטנים, מדויקים, שמביאים את ימי הביניים לילדים של היום – לא רק בידור, אלא חיבוק של זיכרון.
מדי ספטמבר נפתחת העיר לימי התרבות היהודית: סיורים, קונצרטים, סדנאות בישול שמחזירות מתכונים ספרדיים עם חומרי גלם מקומיים. בקיץ הופך גן אל בוסקה לבמה למוזיקה ים-תיכונית; בסתיו יוצאת “לה סלמנקסה” – מסע הליכה בהרים בעקבות נתיבי הגירוש.
לטייל בין החומות
מהפרבר חוזרים למרכז העתיק: רחובות צרים, שמות שמדברים בעד עצמם, אווירה של עיר שזוכרת. ואז – אוכל. כי בלֵאוֹן הולכים לאכול טאפאס כמו שהולכים להתפלל: ברצינות ובשמחה. סֶסִינָה מעושנת, קוֹסִידוֹ מָרָגָטוֹ “בסדר הפוך”, בּוֹטִיּוֹ מבֵּיֵירְסוֹ, מרק שום, גבינות אומנותיות, ניקנורס דה בּוֹנְיַאר ועוגת סן מרקוס – הכול עם יין פְּרִיֵיטוֹ פִּיקוּדוֹ או מבֵּיֵירְסוֹ. טעמים שממשיכים את ההיסטוריה על השולחן.
לֵאוֹן אינה צועקת את הזיכרון שלה. היא לוחשת אותו באדמה, באבנים, בלחם וביין – ומי שיודע להקשיב שומע קול עתיק, ברור וחם.
