כשהשמש שוקעת מעל קָסֶרֶס, עיר מימי-הביניים בצפון חבל אקסטרמדורה, קו הרקיע המשונן שלה מתרכך לגוונים חמים של אבן. בין גבעות מתגלגלות ומטעי זיתים מסתתרת עיר שבה ההיסטוריה נושמת בכל רחוב וכיכר. אתה עולה במדרגות הלולייניות של מצודת באלוארטה דה לוס פוסוס, משקיף על סמטאות לבנות הכותל של החודרייה הישנה, עד שמגיע לחדר קטן שבו קערות זכוכית לוכדות נצנוצי ענבר ותפוז. הריח תופס אותך מיד – דבש, תפוז ומשהו עתיק, כמו זיכרון שישן בצללים.
כאן נמצאת התערוכה “טעמים וריחות של ספרד” (Sabores y Aromas de Sefarad), שאינה רק שומרת על מורשת ספרד היהודית – היא מחיה אותה דרך החך. האוצר, השף-ההיסטוריון חאבייר סַפְרָה, הופך מאכלי מקרא – תאנים, רימונים, זיתים, חיטה, שעורה, דבש – למסע חושי. המוצגים אינם מאחורי זכוכית; הם חיים, ארומטיים, ניתנים לאכילה ומשמעותיים.
סַפְרָה מוביל אותך לסיפורים: הדבש אינו רק ממתיק – הוא מטאפורה למתיקות האלוהית, לחוסן ולהמשכיות; גרעיני הרימון נוצצים כמו אבני רובי ומסמלים צדקות; החיטה והשעורה מדברות על שבירות והתחדשות, גרגריהן תזכורת שקטה לפריכות חיי הגלות.
אך הקינוחים הם שלוחשים הכי חזק. רצועות דקות של קליפות הדרים מסוכרות רומזות לתרופות לידה; מאפה שקדים עם דוגמאות גאומטריות מהדהד את מסורות הקישוט היהודיות; חליטות צמחים ממלאות את החדר בתהודה רכה – רפואה וטקס באותה כוס.
החוויה החושית אינה נגמרת במגדל. במסגרת תוכנית RASGO של רשת ערי היהודים הספרדיות, מסעדות מקומיות מפרשות מחדש מתכונים ספרדיים בעכשוויות. אפשר לטעום תבשילי אורז בשמן זית, מרקי שקדים, מאפים בדבש – מנות שנדדו פעם מאנדלוסיה עד האימפריה העות'מאנית וכעת נולדות מחדש באקסטרמדורה.

אירועים עונתיים, ובראשם יום התרבות היהודית האירופי, מביאים הליכות תיאטרליות, סיפורים ומוזיקה לחודרייה, ומאפשרים לטבול בעבר הרב-תרבותי של העיר. הרחובות עצמם מציעים תגמולים חושיים: סמטה צרה, חזית אבן קרירה, חצר נסתרת, או הנוף ממרפסת הבאלוארטה בדמדומים, כשגגות טרקוטה ומגדלי הגנה נפרשים מתחת לאור הדועך.
עיר של שתי חודריות
הקהילה היהודית של קָסֶרֶס מילאה תפקיד מכריע בעיצוב העיר הרבה לפני גירוש 1492. מימי הביניים ואילך היו יהודי קָסֶרֶס סוחרים, חכמים ואומנים שתרמו לכלכלה ולתרבות העיר. נוכחותם הותירה חותם בלתי-נמחה על המרקם העירוני, בשתי שכונות יהודיות היסטוריות, כל אחת בעלת אופי משלה, שעדיין ניכרות היום.
החודרייה הישנה (Judería Vieja), מקובצת סביב כנסיית סן אנטוניו, היא מבוך מימי-ביניימי של סמטאות צרות, בתים מולבנים, קשתות נמוכות וחצרות נסתרות. קל לדמיין כאן את חייהן של אנוסיות ויהודים שחיו בדיסקרטיות, התפללו בחשאי, למדו, סחרו ושמרו על מסורות תחת עינם הפקוחה של משטרים משתנים. קשת כריסטו (Arco del Cristo), שומר אילם של מאות שנים, מעוררת את משקל ההיסטוריה הזו.
מעבר לעיר נפרשת החודרייה החדשה (Judería Nueva), מרווחת יותר. סביב ארמון דה לה איסלה נשמר זיכרון בית כנסת שהיה קיים, ככל הנראה, על יסודותיו או בסמוך להם. כאן הרחובות לוחשים על משפחות שנווטו את מורכבות החיים בעיר נוצרית מימי הביניים, שמרו על ידע, שפה ומטבח גם כשהגאות ההיסטורית איימה למחוק אותם.
השכונות לא היו מבודדות; הן היו משולבות בחיי העיר והכלכלה, ותרמו לזהותה של קָסֶרֶס כעיר תוססת ורב-שכבתית.
מעבר למורשת היהודית, קָסֶרֶס מפורסמת בארמונות הרנסנס והגותיים שלה, כמו פאלאסיו דה לוס גולפינס דה אבאחו וארמון קַרְבָחַל המארח תערוכות על ההיסטוריה האזורית, לעיתים תוך הדגשת המורשת הספרדית והחילופי תרבות. הקתדראלה של סנטה מריה, שנבנתה על מסגד קודם, והקשת של הכוכב (Arco de la Estrella) ממסגרים את העיר העתיקה ומזמינים להיכנס למאות שנים של חיים עירוניים שבהם נפגשו מסורות נוצריות, מוסלמיות ויהודיות.
בשיטוט בגנים נסתרים, חצרות שלוות וכיכרות שקטות, אפשר לעצור ולהרהר במשחק שבין זיכרון, אדריכלות וחיי יום-יום. בקָסֶרֶס המורשת אינה כלואה באנדרטאות. היא חיה בסמטאות הצרות, בריחות המתמשכים של מתכונים עתיקים, בקצב של עיר שספגה מאות שנים של חוויה אנושית – ושומרת בחיים את זיכרון עברה הספרדי.






